הנתיב המר – דרך הריבס | Rhubarb

מאת נועם בקנר

מי אתה ריבס?

דרך המשי, אותה דרך-ללא דרך מפוארת, שייתכן ולא הייתה אלא מארג שלם ואמורפי לרוב של חילופין בין אזוריים, נתפסת פעמים רבות כדרך מסחרית סואנת עליה נישאו בעיקר מוצרי חמדה רבי יחוס כגון מתכות יקרות, מחצבים נדירים, תבלינים אקזוטיים וכמובן – משי.

בעוד שדימוי זה נכון במידה זאת או אחרת למקרים וזמנים שונים, הרי שאחד המוצרים הנחשקים ביותר לאורך דרכי המסחר ההסטוריות אינו זהב, אבני חן או גלימות יוקרה בוהקות, אלא שורש מצומק, אפרורי למראה ולחלוטין לא מרשים.

ריבס, (מפרסית: רוונד. 大黄 ,Dàhuáng), הוא סוג צמחים ממשפחת הארכובתיים והוא בעל כשישים מינים.

רבים ממינים אלו מנקדים בעליהם הרחבים את אזורי הספר של חגורת הצומח האיראנו-טוראנית, ואף אזורנו שלנו התברך בזוג מינים, ריבס החרמון, וריבס המדבר (Rheum Palaestinum), כאשר האחרון שבהם מקובל ברפואה העממית הערבית לטיפול בחוליים כגון אבני כליות, שלשול והסדרת פעילות הכבד. כיום השימוש בו אינו מקובל כמעט ברפואה המודרנית, אך מחקרים עדכניים שנערכים בו בודקים התכנות של השפעתו על ריפוי תהליכים סרטניים, דימומים פנימיים ושאר חוליים.

למרות השימושים המקומיים, לתהילת עולם מוחלטת זכו מבחינה הסטורית מינים מזרחיים של הסוג, ובראשם אלה המגיעים ממרכז אסיה המזרחית ומערב סין. הריבס נחשב לאחד מצמחי הרפואה העתיקים ביותר בשימוש בתרבות הסינית.

השימוש הרפואי בשורש הריבס

השימוש הרפואי המתועד המוקדם ביותר בריבס מתוארך ל"קלאסיקת עשבי המרפא של שנונג" של שושלת האן הסינית (206-BC-220 AD) והוא מוכר בשמו הסיני דא חואנג (大黃 מילולית: "הצהוב הגדול"), שם המתייחס למין ריבס סיני (Rheum Palmatum) ומספר מינים קרובים שתפוצתם בעיקר במדבריות מערב סין, טיבט ורמת מונגוליה.

בתרבות הרפואית הסינית, בה הצמח נחשב כקר יבש ומריר, נעשה שימוש בשורשי הצמח כשלעצמם או בשילוב עם צמחים נוספים לטיפול בשלל מצבים, בהם כאלה הקשורים במערכת הדם והעיכול, ובתוך כך גם כמשלשל יעיל. שורש ריבס כתוש אף נחשב בהסטוריה הסינית הארוכה כמזור למגיפת דבר, וכן כסם מוות לשם נטילת חיים.

מסין התפשט השימוש בריבס לארצות האסלאם, וגם בהן מיצב את עצמו כחומר רפואי חשוב, וכבר במאה התשיעית הומלץ על ידי הרופא ואיש הרוח החריף אל כינדי כמזור לטירוף, אפילפסיה ומחלות קור. איש רפואה אחר, אל חווארי, מתאר מיני ריבס מקומיים לאיראן, אך קובע בנחרצות כי הריבס הסיני הוא המשובח בכולם.

בנוסף לשימוש רפואי, מוכר במרכז אסיה גם שימוש באבקת השורש המיובש כצבען צהוב-ירקרק למיני אריגים מצמר וסיבים צמחיים.

במערב היו מוכרות תכונותיו הרפואיות של הריבס כבר למן התקופה הקלאסית. שם הסוג בלטינית נגזר משמו של נהר הוולגה בשפה זאת (Rha), שכן בהעדר ידע גאוגרפי מספק נחשב מקור החומר מן הארצות שלצידו המזרחי של הנהר. השימוש בריבס במערב התבסס על זן מכלוא קדום, אשר פטטורות עליו האדומות משמשות לעשיית מיני לפתנים, קינוחים ואף יין והם מקובלים מאוד בתרבות המערב עד ימינו.

למרות החשיבות הגוברת של שורשי הריבס ברפואה המערבית למן ימי הביניים המוקדמים ואילך והכתרים שנקשרו בו כחומר ריפוי ראשון במעלה לשלל תחלואים, נותר מקורו של הריבס מסתורי ומוגבל להשערות בלבד.

ראשית המסחר בריבס

בראשית המאה ה-13 פרצו גדודי המונגולים מן הערבה וכבשו את כל המקומות בכל הארצות אליהן הגיעו פרסות הסוסים. "חרון האל", כפי שכונה הכיבוש המונגולי בידי סופרי המערב, שכך, ולאחר מכן הגיעה תקופת שלום יחסי ויציבות חסרת תקדים מן הים הצהוב ועד מזרח אירופה.

ניתוץ הגבולות התרבותיים העתיקים חילצו את המערב מבדידותו ובנוסף לסחורות, אנשים ומגיפות, החל לטפטף מערבה ידע גאוגרפי ותרבותי על הארצות המסתוריות שממזרח. מסעות חסרי תקדים של אנשי מערב לאורכה של יבשת אסיה, עודדו צבירת ידע גאוגרפי ומסחרי על האימפריה המונגולית והארצות שתחת מגפה, כפי שאף העיד נוסע אחד בשם מרקו פולו:

"המחוז הנרחב הזה…נקרא טנגוט (אזור גנסו, שבמערב סין של ימינו נ.ב), וברחבי כל אזורי ההרים שבו, מופק הריבס הטוב ביותר בכמויות גדולות. הסוחרים משיגים אותו כאן ומובילים אותו לכל קצוות תבל"

הכרות גוברת של סוחרים אירופאים, ארמנים ומרכז אסיאתים עם צרכי השוק מחד וכן עם מקור הסם הנחשק מאידך הביאו להתגברות משמעותית בהיקף הסחר בשורשי הריבס. התשואה הרבה שהניבו, הביאו למאבק גלוי על מה שבשיא ימי הביניים היו עשויים להתכנות "דרכי הריבס", לא פחות משכונו "דרכי המשי".

מבנה קרוואנסראיי (חאן), ששהות בו מיוחסת למרקו פולו במסעו בפמיר בדרכו לסין של שושלת יואן ׁׁׁ(שנות ה70 של המאה ה-13). גבול אפגניסטאן.

"טירוף הריבס" האירופאים מגלים את הריבס

אחד הגורמים שיצאו וידם על העליונה במרדף הריבס היא האמפריה הרוסית הצומחת ולמן המאה ה-16 שלטו הרוסים בנתח גדול משוק הריבס הטרנס-אסייאתי, כאשר תחנת השיירות הנכלולית שבקיאחטה שימשה לניקוז המלאי הסיני הצפוני אל ידי אורחות המסחר הרוסיות ומשם מערבה לשווקי אירופה. כמויות גדולות זרמו אמנם החוצה בדרך הסחר הימי של נמל קנטון, אך זה לא זכה לחצי היוקרה לה זכה הריבס ה"רוסי" של מדבריות צפון סין.

אורחה על גבול אפגניסטאן- טג'יקיסטאן

במהלך המאה השמונה עשרה, "טירוף ריבס" פשט באירופה ושלח בוטנאים, חוקרים, סוחרים ואנשי צבא לאתר את מקור הריבס ה"אמיתי", בניגוד לסוגים נחותים או אף זיופים של ממש המצויים בשוק.

דחף זה אף שלח את אוניות חברת הודו המזרחית האימתנית לנגוס בפה מלא בסחר הריבס בין מזרח ומערב, והחברה בססה את עצמה כאחד הגורמים המשמעותיים בסחר הריבס המערבי. הסינים היו כמובן ערים לטירוף הריבס המתדפק על גבולותיהם וניסו להגביל ולעיתים אף לאסור כליל את הסחר בו.

באופן מעניין מה שנכנס כאן לכדי פעולה, הוא תפיסות רפואיות מנוגדות של חומרי רפואה בין הרפואה המזרחית למערבית. בעוד שבסין נחשב ה"דא חואנג" לסם חזק בעל פוטנציאל נזק ניכר והשימוש בו בתקופות רבות נעשה במשורה ובזהירות מירבית, ברפואת המערב מבוססת תורת הליחות נחשב הריבס כמעט למרפא-כל המפנה עודפים מן הגוף, והשימוש בו נעשה בכמויות נדיבות יחסית. יחד עם זאת, מסורת הרפואה המערבית עשתה לרוב שימוש בריבס לאחר השריה ממושכת, באופן שניטרל, לפחות חלקית, את טעמו המר ואכויותיו ה"משחררות" של הסם.

מסורות השימוש השונות בריבס נדמות אולי כאנקדוטות הסטוריות משעשעות או שוליות, אך למעשה היו להן השפעות מרחיקות לכת. המונופול הרוסי הכמעט מוחלט במסחר בריבס, וחשיבותו לכלכלת רוסיה הביא להשערות שווא סיניות בנוגע לחשיבותו התרבותית ברוסיה:

"הרוסים אוכלים כמות עתק של דגים, וזקוקים לסם-שכנגד לסתירת רעלי הדג. למרות היות הריבס חומר צמחי, הוא מביא הקלה עצומה לאוכלוסיה".

הקשר בין "מלחמות האופיום" למסחר בריבס

לכל אורך סף התקופה המודרנית, מאבקים משפטיים ומסחריים בגבול הסיני-רוסי, וכן הברחות מצטברות של כמויות עתק של ריבס צפוני משובח אל מעבר לגבול הרוסי, חזקו אצל שושלת צ'ינג את אמונתם בחשיבות הריבס בתרבות המערב אותה תפסו במידה רבה כמקשה אחת.

תחנת המסחר הסינו – רוסית בקיאחטה

עד כדי כך היה רב הרושם, שהשושלת איימה על הקיסרות הבריטית בהפסקת ייצוא הריבס כתגובה ניצחת לתעשיית האופיום הבריטית שעשתה שמות בחברה הסינית של המאה ה-19.

חוסר ההבנה הסינית של המערכת התרבותית, הפוליטית והמסחרית של המערב העולה, ו"פוליטיקת הריבס" שנהלו מולו, היא הראשונה במערכת הכשלים האזורית שהובילה בסופו של דבר למלחמות האופיום הנוראיות, לקריסת שושלת צ'ינג, ואף לתקומת סין המודרנית, כאשר הדי ההשפלה ההסטורית מהדהדים באדמת סין ובתפיסתה העצמית עד ימינו אנו.

צמח הריבס הנשכח והצנוע למראה, מייצג לכאורה עוד פרט מצהיב ברשימות מסחר נושנות של אורחות גמלים אשר צעדיהן דממו מזמן, אך בעידנים נשכחים שימשו שורשיו כמוצר הנחשק ביותר על דרכי המשי המחברות את שתי קצותיה של אסיה.

בנוסף, הוכיח את עצמו הסטורית בן העפר המוזר הלז, לא רק כמחבר נאמן בין מזרח למערב בדרכי המסחר והידידות, אלא גם כמבשרו של פער תרבותי בלתי ניתן לגישור, אשר מקורותיו עמוקים כשורש, השלכותיו רחבות כעלים פרושים, וטעמו מר כשכחה.

ביביליוגרפיה:

Che-Chia, Chang, ‘Origins of a misunderstanding: the Qianlong emperor’s embargo on rhubarb exports to Russia, the scenario and its consequences’, Asian Medicine: Tradition and Modernity, 1, 2, 2006, pp. 335–354

Foust, Clifford M., Muscovite and mandarin: Russia’s trade with China and its setting, 1727–1805, Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 1969,

Hellie, Richard, The economy and material culture of Russia, 1600–1725, Chicago, IL: University of Chicago Press, 1999,

The Travels Of Marco Polo. Translated by Paul Smethurst. Barnes & Noble, Inc. 2005

L. J. Newby, The Empire And the Khanate: A Political History of Qing Relations With Khoqand C1760-1860, 2005.

המאמר נכתב על ידי נועם בקנר:

בוגר האוניברסיטה העברית -לימודי סין ותרבות האסלאם. מתמחה במערב סין ובקשרי האזור עם עמי מרכז אסיה וטיבט. חי ביוננאן כארבע שנים,עוסק בתיירות חינוכית, מבעלי "אורחות -נתיבים למרכז אסיה", ושותף ב"דרך האמצע", טיולי עומק לסין.

"דרך האמצע" – https://www.midpath.co.il

דף הפייסבוק של "אורחות" – https://www.facebook.com/innerpathsasia

הבלוג האישי של נועם – https://sukhavatiyuha.wordpress.com