"שומן ומעיים" – תזונתם המסורתית של הילידים האמריקאים – חלק א'

  Sally Fallon and mary G. Enig Phd

ציור של אינדיאני הורג תאו עם חנית

אין כל ספק בכך שתזונתם של הלקטים – ציידים האמריקאים הייתה תזונה בריאה.

מתיעודו של ווסטון פרייס, ניתן ללמוד על מצב שיניים ומבנה גולגולת מושלם, ללא עיוותים, בקרב הילידים האמריקאים אשר חיו על פי אורחות חייהם של אבותיהם הקדמונים5.‎

אנשים אלו ניחנו במבנה פנים מאורך, שיניים ישרות ומבנה פיסי מוצק וחזק, עובדה זו הייתה נכונה לגבי שבטי הצפון שחיו בטריטוריות של קולומביה הבריטית ויוקון וגם לגבי השבטים הדרומיים יותר באזור פלורידה.

שרידי שלדים של אינדיאנים באזור וונקובר, אשר נחקרו על ידי ד"ר פרייס, מדגימים אף הם את אותו מצב של שיניים מושלמות ומפרקים ללא סימני דלקת או כל סוג אחר של מחלת עצמות.

בקרב ילידים אלה, אשר אכלו את התזונה המסורתית כאבותיהם, לא נמצאה שום עדות להופעת מחלת השחפת. בנוסף, נשות שבטים אלו ילדו בלידות בריאות, ללא הפרעה או פתולוגיה כלשהי.

מה למדו פרייס וחוקרים אחרים על האינדיאנים

פרייס ראיין את ד"ר רומינג המוערך אשר מצהיר בראיון כך: "במהלך 36 שנות עבודתי עם הילידים האמריקאים, מעולם לא נתקלתי במקרה אחד של מחלות ממאירות, אולם, מחלות אלו החלו להופיע לעיתים תכופות ברגע ששבטים אלו עברו מודרניזציה". ד"ר רומינג סיפר לפרייס כי הוא מורה לאינדיאנים החולים במחלות ממאירות בהם הוא מטפל לחזור לתזונת אבותיהם ואכן, ברוב המקרים, החזרה לתזונה פרימיטיבית מהווה נדבך חשוב בהחלמה של אנשים אלו6.

הבדל נוסף במצב הבריאותי של אוכלוסיות הילידים המסורתיות לעומת אלו שעברו מודרניזציה ניתן למצוא במספר המקרים האקוטיים שדרשו אינדיאני חזק עם פנים רציניותהתערבות כירורגית בגלל פתולוגיות באיברים חיוניים כמו שלפוחית השתן, כליות, מעיים ותוספתן. מחלות אלו לא נטו להופיע אצל הילידים הפרימיטיביים אך היו מאוד נפוצים אצל אלו שעברו מודרניזציה.

ד"ר רומינג טיפל רבות באוכלוסיית הילידים האמריקאים והסיק את מסקנותיו דרך צפייה ממושכת במגוון שבטים שעברו מודרניזציה, אשר רבים מהם חלו בשחפת שלעיתים קרובות החריפה וגרמה למותם.

חוקרים נוספים מהעבר, של שבטי ילידים אמריקאים, מתארים את מצבם הגופני של הילידים בדרך דומה ובעקביות עד השנים בהם החלה המודרניזציה של אוכלוסיות אלו:

החוקרת קאבזה דה וואקה, אשר חקרה את השבטים בטקסס מתארת את הגברים כך:

"הם יכולים לרוץ במשך יום שלם אחרי צבי ולא להתעייף – גבר אחד אשר מתנשא לגובה 2 מטר רדף אחרי בופאלו בריצה והרג אותו באמצעות החנית והסכין שלו"7. דה וואקה מספרת כי עד כמה קשה להרוג את אוכלוסיית הילידים: " גבר אחד, אשר חץ פילח את גופו התאושש לגמרי מפציעתו".

תיאור נוסף של הכוח האינדיאני הגברי מגיע משבט הקרקאוואס, אשר חיו בסמוך לחוף: " הגברים מסתובבים עירומים לגמרי, יש להם עגיל בשפה התחתונה ובפטמה שלהם, הם מורחים עצמם בשומן תנין בכדי להבריח יתושים, הם שמחים ונדיבים ויש להם יכולת גופנית מדהימה. הם הולכים עירומים בשמש הקופחת ובחורף הם יוצאים עם שחר לרחוץ את גופם במי קרח כאשר הם שוברים את הקרח בגופם".

שומן זה בריא?

איזה סוג של מזון גרם לילידים האמריקאים לפתח חוסן גופני שכזה?

תזונתם של האינדיאנים השתנתה לפי האיזור והאקלים ממנו הגיע השבט, אך בראש ובראשונה היא כללה כמויות גדולות של חלבון מהחי מכל סוג שהוא, בשר ציד כמו: צבי, תאו, כבש בר, עז בר, אנטילופה, אייל, אייל צפון, דוב וחזיר בר. חיות קטנות כגון: בונה, ארנב, סנאי, בואש, מוסקרט ודביבון. זוחלים, כגון: נחשים, לטאות, צבים ותנינים. דגים ורכיכות. עופות בר כולל ברווזים ואווזים. יונקים ימיים (רלוונטי לילידים אשר חיו באזורי החוף). חרקים, כגון: ארבה, עכבישים, כינים. ובנוסף – כלבים (זאבים וזאבי ערבות לא ניצודו בשל מעמדם הדתי)8.

לדברי ד"ר איטון (ד"ר איטון נחשב לאחד מעמודי התווך של הדיאטה הפליאוליטית העכשווית, תומך בחינוך לדיאטת פליאו מתונה וצמחונית), מזונות אלו סיפקו שפע של חלבון אך רק כמויות קטנות של שומן והשומן הזה היה עשיר בחומצות שומן רב בלתי-רוויות ודל בשומנים רוויים. שומן של בשר ציד, לדברי איטון, מורכב מ- 38 אחוז שומן רווי, 32 אחוז שומן חד בלתי רווי ו- 30 אחוז שומן רב בלתי רווי9. מידע זה עשוי לספק את מי שרוצה לקדם צריכת שמנים צמחיים, אך הוא פשוט לא מדוייק ואינו מסתדר עם תכולת השומן האמיתית של חיות בר.

הטבלה שלהלן מציגה תכולת שומן ברקמות שונות של מספר חיות בר שנמצאות בתזונתם של הילידים האמריקאים. שימו לב שרק שומן סנאי מכיל רמות חומצות שומן רב בלתי-רוויות שלטענת ד"ר איטון אופייניות לבשר ציד. ביבשת כמו צפון אמריקה, שידועה בעושרה ובמגוון חיות הבר שלה, אין זה סביר כי סנאים סיפקו יותר מחלק זעיר מכלל הקלוריות שצרכו הילידים האמריקאים. אחוז שומן כלב הים, הנצרך על ידי אינדיאנים המתגוררים בסמוך לחוף הים, נע בין 14 ל- 24 אחוז שומן רב בלתי רווי. הרכב השומן של כל שאר החיות שהאינדיאנים צדו ואכלו מורכב מפחות מעשרה אחוז חומצות שומן רב בלתי רוויות, וחלקן אפילו מפחות משני אחוזים. החלק המוערך ביותר על ידי האינדיאנים היה שומן הכליות הפנימי של בעלי חיים מעלי גירה שמכיל עד 65 אחוז שומן רווי.

מקורות לשומן בדיאטה הילידית האמריקאית10:

שם החיה שומן רווי שומן חד בלתי רווי שומן רב בלתי רווי
אנטילופה, שומן בכליות 65.04 21.25 3.91
ביזון, שומן בכליות 34.48 52.36 4.83
קריבו, מח עצם 22.27 56.87 3.99
צבי, שומן בכליות 48.24 38.52 6.21
כלב, בשר שריר 28.36 47.76 8.95
כלב, כליות 25.54 41.85 7.69
אייל קנדי, כליה 61.58 30.10 1.62
עז, כליות 65.57 28.14 0.00
איילים, כליות 47.26 44.75 2.11
חזיר בר, רקמות שומניות 38.47 46.52 9.7
אייל צפון, רקמות שומניות 50.75 38.94 1.25
כלב ים פוקת מפרץ, מאגרי שומן תת עוריים 11.91 61.41 13.85
כלב ים פוקת מפרץ, מחסן שומן 14.51 54.23 16.84
כלב ים נבלי, מאגרי שומן תת עוריים 19.16 42.22 15.04
כלב ים נבלי, בשר שריר 10.69 54.21 23.51
כבש הר, שומן בכליות 47.96 41.37 2.87
כבשים לבנות פנים, שומן כליות 51.58 39.90 1.16
מעי כבש צלוי 47.01 40.30 7.46
נחש, בשר 26.36 44.54 0.09
סנאי חום, שומן 17.44 47.55 28.6
סנאי לבן, שומן 12.27 51.48 32.3
שומן בשר ציד, לפי ד"ר איטון 38 32 30

מנהגי הציד של האינדיאנים

התומכים בדיאטת פליאו "פוליטיקלי קורקט" שוכחים את העובדה כי האינדיאנים נהגו לצוד חיות באופן סלקטיבי. החוקר וילהלמור סטפנסון, אשר בילה שנים רבות עם האינדיאנים, ציין כי "הם העדיפו את בשרם של בעלי חיים מבוגרים על פני הגורים…זה נכון לגבי האינדיאנים שוכני היערות הצפוניים אשר איתם צדתי, וכנראה נכון לגבי כל האינדיאנים אשר צדו איילי צפון".

תאו רועה באחו ברקע יערהאינדיאנים העדיפו את בעלי החיים הבוגרים מכיוון שהם פיתחו על גבם רקמת שומן עבה. אצל חיה אשר שקלה 450 ק"ג רקמת השומן הזו יכולה להגיע למשקל של 22 ק"ג. 14 ק"ג נוספים של שומן רווי ביותר היו נלקחים מחלל הבטן של החיה. שומן זה נשמר על ידי האינדיאנים, נאגר בשלפוחית שתן או מעי גס של חיה ונצרך בהמשך ביחד עם פיסות בשר רזה. כאשר מתייחסים לדרך הזו בה נהגו האינדיאנים לצוד ולשמר את שומן הציד שלהם ניתן לומר כי שומן היווה כ-80% מהסך הכולל של הקלוריות אשר נצרכו על ידי האינדיאנים הצפוניים11.

בונה זכה להערכה רבה בקרב הילידים האמריקאים מכיוון שזנב הבונה עשיר בשומן. סטפנסון מוסיף כי בעלי חיים קטנים כמו ארנב וסנאי נאכלו רק כששום דבר אחר לא היה זמין מכיוון שבשרם דל בשומן. למעשה, בעלי חיים קטנים אשר ניצודו על ידי האינדיאנים זכו להכנה מיוחדת: הבשר הוצא מהעצמות, ניצלה ונחבט, העצמות יובשו ונטחנו לאבקה. לאחר מכן ערבבו את העצמות עם הבשר ועם כל השומן הזמין – הליך זה הוריד את אחוז חומצות השומן הרב-בלתי-רוויות בכמות גדולה בתוצר הסופי, תוך העלאת התוכן הכולל של שומן רווי12.

רעב ארנבים

כאשר מחסור בחיות ציד אילץ את האינדיאנים לצרוך רק בעלי חיים קטנים כמו ארנבים, הם סבלו מ"רעב ארנבים".

"קבוצות הילידים שחיו קרוב לים אשר תזונתם הסתמכה בעיקר על חיות בעלות שכבת שומן תת עורי (חיות ימיות: ליוויתן, כלב ים, אריה ים) היו בעלות מזל במיוחד יחסית לאחיהם אשר ביבשת בשל העובדה כי לעולם לא סבלו מ'רעב שומן'. האינדיאנים אשר חיו ביערות צפון אמריקה היו אלה אשר לרוב חלו בתופעות של 'רעב ארנבים' מכיוון שארנב היא החיה בעלת אחוז השומן הנמוך ביותר בצפון אמריקה – אוכלוסיות אלה, אם תזונתם לא מתוספת בבשר חיות אחרות כמו: בונה, אייל או דגים, יפתחו שלשול עם כאב ראש, רפיון ואי נוחות מעורפלת."

"כשיש המון ארנבים אך חיות אחרות לא זמינות לציד, יאכל האינדיאני ארנבים עד שביטנו תתפח, אך לא משנה כמה ארנבים הוא יאכל, הוא עדיין יסבול בסופו של דבר מתופעות רעב הארנבים. חלק מוסיפים ואומרים כי האינדיאני ימות גם אם יאכל המון ארנבים וגם אם פשוט ירעב מבלי לצרוך כלום אך לאמונה זו אין מספיק ראיות  בכדי לקבוע כי היא אמת. מוות מ'רעב ארנבים' או מאכילה של חיות בעלות אחוז שומן נמוך אחרות אינו נפוץ מכיוון שכולם מבינים את העניין ונוקטים פעולות מנע על מנת לא להגיע למצב של רעב שכזה"13.

אכול את החיה על כל חלקיה

בעלי חיים מפריסי פרסה כמו: אייל קורא, איילי צפון, אייל קנדי, אנטילופה וכמובן תאו היוו את עמוד התווך של התזונה האמריקאית הילידית, כשם שבשר בקר הוא עמוד התווך של התזונה האמריקאית המודרנית – ההבדל הגדול בין השניים הוא, שאצל הילידים כל החיה נאכלה ולא רק בשר השריר.

Beverly Hungry Wolf מתארת את תהליך ההכנה והצריכה של פרה בדרכי הסבתות שלה, ומציינת כי סבתה הכינה את הפרה "כפי שלמדה להכין תאו כשהייתה צעירה":

"חלקי השומן הגדולים מהגב ומחלל הבטן הוסרו ועברו תהליך של המסה בחום האש ליצירת נוזל שומני טהור, חלקי השומן הנותרים נתלו לייבוש בכדי שהנוזלים יצאו מהם ולאחר מכן הוגשו למאכל ביחד עם פיסות בשר יבש. הבשר הרזה נחתך לרצועות ויובש או לחילופין, ניצלה ועורבב עם גרגרי יער ושומן בכדי להפוך להיות פמיקן (סוג של חטיף בשר מיובש מסורתי). מרבית הצלעות עושנו ואוחסנו לשימוש מאוחר יותר"14.

"כל האיברים הפנימיים: הקרביים, הלב, הכליות והכבד, עובדו על מנת להיאכל, ניצלו או נאפו או הונחו בשמש לייבוש. את הריאות לא נהגו לבשל, רק חתכו אותם ותלו לייבוש. את המעיים גם ייבשו. סאפוטסיס (Sapotsis) או מעי עורב הוא מעדן מיוחד אשר הוכן על ידי שבט ה-Blackfoot, את המעדן הכינו ממעיים של חיה אשר היו ממלאים בבשר וצולים על גחלים".

"במקרה וצדו נקבה, צלו או בישלו את העטינים שלה, חלק זה לעולם לא נצרך נא. את המוח אכלו נא. אם צדו חיה בהריון, היו מבשלים את העובר ונותנים אותו לזקני השבט מכיוון שבשרו היה רך מאד, המעיים של העובר הוצאו ובושלו. הלשון תמיד הורתחה אם לא הייתה יבשה, 'אפילו לחיות מבוגרות יש לשון רכה' נזכרת בוורלי."

"הפרסות הורתחו עד שכל הסחוס שבהן הפך להיות רך. גם בדם החיה השתמשו על ידי ערבוב עם קמח או הכנת נקניקיות במעיים".

"הבטן השנייה נשטפה היטב ונאכלה נא. החלקים השונים של החיה בדרך כלל בושלו, חלק ניצלו וחלק יובשו".

"על האש" כמו אינדיאני אמיתי

מעדן נוסף אשר הוכן מרקמות החיה הוא ה- Blackfoot Pudding – המנה הוכנה מהחלק האחרון במעי הגס, תהליך ההכנה של המנה כלל קשירת קצה אחד של החלק ומילוי שלו בגרגירי יער יבשים ומים, קשירת החלק השני ובישול של סוף המעי במשך יום שלם במים.

לדברי John (Fire) Lame Deer אכילת המעיים התפתחה לתחרות: "בימים עברו נהגנו לאכול את מעי הבופלו תוך כדי תחרות אחד עם השני, שני חברים תפסו עם פיהם חתיכת מעיים ארוכה מקצוות מנוגדים, היינו מתחילים ללעוס לעבר האמצע, ומתחרים מי יכול להגיע לשם קודם – זה אוכל!…מעי הבופאלו האלה! המלאים בעשב מותסס ועשבי מרפא מעוכלים למחצה, לא היית זקוק לכדורים וויטמינים כשהיית אוכל כך!" 15.

מח העצם היה מלא בשומן ונאכל בדרך כלל נא. הילידים ידעו כיצד להכות את עצם הירך כך שהיא תתפצל ותחשוף את הבשר הפנימי העדין. איטון וחוקרים אחרים מדווחים כי מח העצם עשיר בחומצות שומן רב בלתי -רוויות אך סטפנסון מתאר שני סוגים של מח עצם, סוג אחד מהרגל התחתונה בעל טעם עדין יותר "כמו קרם טעים במיוחד" ואחד אחר מעצם הזרוע והירך שהוא " גס יותר וכבד בטמפרטורת החדר"16. לטענת Beverly Hungry Wolf, השומן שבתוך העצמות "הוצא מחוץ לעצם ונישמר או שהעצמות הורתחו והשומן נאסף ונישמר ולאחר מכן הפך להיות סוג של חמאה מזוקקת קשה" – עוד שומן רווי אשר ממנו התעלמו הפרופסורים!

חוקר בשם סמואל הרן, כתב בשנת 1768 על הכנת הקריבו: "מכל המנות שבישלו האינדיאנים, ביטי (beeatee), כפי שהיא מכונה בשפתם, היא ללא ספק המנה הטעימה ביותר שניתן להכין מקאריבו בלבד, בלי כל מרכיב אחר. זהו סוג של מנה המזכיר קישקע המיוצר מכמה חלקים: הדם, כמות טובה של שומן גרוס לפיסות קטנות, חלק מהחלקים העדינים ביותר של הבשר וחתיכות מהלב והריאות – את כל זה דוחסים לתוך הקיבה של החיה אשר משופדת על מקל וניצלת על אש המדורה…זה בהחלט מנה טעימה ביותר, אפילו בלי פלפל, מלח או כל תיבול אחר"17.

לפעמים האינדיאנים אכלו רק את החלקים השומניים של החיה, והשליכו את השאר. "ביום העשרים ושניים של יולי", כותב סמואל הרן, "פגשנו כמה זרים, והצטרפנו אליהם במרדף ציד אחר הקריבו, שהיו באותה תקופה בשפע עד כדי כך שקיבלנו מדי יום דיי והותר בשר קריבו בשביל הצרכים שלנו, האינדיאנים צדו קריבו רבים רק בכדי לאכול את הלשונות, המח והשומן שלהם".

בברלי וולף מספרת כי חלק מהאיברים של החיות שניצודו נחשבו למתאימים יותר עבור נשים וחלק מתאימים לגברים. "איברי המין הגבריים, והצלעות הקדמיות אשר נקראו 'צלעות הכתפיים' או 'צלעות המנהיג' נחשבו למזון מיוחד עבור גברים. חלק מסוים במעי אשר היה מעובה יותר משאר המעי ומלא בצואה נחשב למזון מיוחד עבור נשים – סבתא שלי אמרה כי חלק זה של המעי ניתן לנשים בהריון בכדי לעזור להריון בריא ותקין, האינדיאנים האמינו כי צריכת חלק זה על ידי הנשים ההרות יגרום לתינוק לצאת עם ראש עגלגל ויפה. על נשים בהריון נאסר לצרוך כל חלק אחר של המעי כי זה עלול לגרום לפנים שלהם לאבד את צבעם"18.

המאמר תורגם על ידי יריב ירקוני עורך אתר TEF באדיבות The Weston A. Price Foundation.

למאמר המקור לחץ כאן

לקריאה נוספת:

כמו מטריות אחרי הגשם: איכויות המרפא של צמחים ממשפחת הסוככיים

אורפול – חיזוק הגוף והתודעה על פי שבט המסאי

מתכוני מזון מהחי

ביביליוגרפיה

  1. Boyd Eaton, MD with Marjorie Shostak and Melvin Konner, MD, PhD, The Paleolithic Prescription: A Program of Diet & Exercise and a Design for Living, Harper & Row
  2. Loren Cordain, PhD and Boyd Eaton, “Evolutionary aspects of diet: Old genes, new fuels. Nutritional changes since agriculture,” World Review of Nutrition and Dietetics1997:81
  3. Jean Carper, USA Weekend
  4. Elizabeth Somer, MA, RD, “Stone Age Diet,” SHAPE, October 1998
  5. Weston A. Price, DDS, Nutrition and Physical Degeneration, Price-Pottenger Nutrition Foundation, (619) 574-7763, pages 73-102
  6. Ibid., p 91
  7. The explorer Cabeza de Vaca is quoted in WW Newcomb, The Indians of Texas, 1961, University of Texas.
  8. Ibid.
  9. Eaton, op cit, p 80
  10. USDA data, prepared by John L. Weihrauch with technical assistance of Julianne Borton and Theresa Sampagna
  11. Vilhjalmur Stefansson, The Fat of the Land, MacMillan Company, 1956
  12. Frances Densmore, “Chippewa Customs,” Bureau of American Ethnology, Bulletin 86, page 43
  13. Stefansson, op cit
  14. Beverly Hungry Wolf, The Ways of My Grandmother, pages 183-189
  15. John (fire) Lame Deer and Richard Erdoes, Lame Deer Seeker of Visions, Simon and Schuster, 1972, page 122
  16. Stefansson, op cit, page 27
  17. The Journals of Samuel Hearne, 1768.
  18. Hungry Wolf, op cit
  19. Hungry Wolf,op cit
  20. Inez Hilger, “Chippewa Child Life,”Bureau of American Ethnology, Bulletin 146, page 96
  21. William Campbell Douglass, MD, The Milk Book, Second Opinion Publishing 1994, page 215
  22. Personal communication, Florence Shipek, expert on the Californian coastal Indians.
  23. Mary Ulmer and Samuel E. Beck, Cherokee Cooklore, Museum of the Cherokee Indian, 1951
  24. Cabeza de Vaca, op cit
  25. Samuel Hearne, op cit
  26. Frances Densmore, op cit, page 39
  27. “Wildman” Steve Brill with Evelyn Dean, Identifying and Harvesting Edible and Medicinal Plants, Hearst Books, New York, 1994, page 220
  28. Personal communication, Florence Shipek, op cit
  29. Mary Ulmer, op cit
  30. Keith Steinkraus, ed, Handbook of Indigenous Fermented Foods, Marcel Dekker, New York, 1983
  31. Weston Price, op cit, page 31

מומלצי החודש

מתעניינים? השאירו פרטים. נחזור מהר!