ריבת חבושים

מאת שרון בנרף

ריבת חבושים היא המעדן המסורתי של ראש השנה בקרב יהדות לוב. אנו נוהגים להתענג עליה בארוחת החג בזמן שרובכם מסתפקים בתפוח בדבש… הכנת הריבה עלולה להצטייר בתחילה כמשימה מורכבת, והחבוש משחק 'קשה להשגה'… אבל תכלס, כמו כולנו, מה הוא רוצה…? קצת חום… ושמישהו ישגיח עליו…

רכיבים (כמות לצנצנת משפחתית צנועה):

 4 חבושים יפים וצהובים
6 כפות דבש (ברור שבמתכון המקורי מבית סבתא יש גלון סוכר לבן…)
חצי לימון

אופן ההכנה:

 מכירים את זה שאתם מבקשים מסבתא מתכון למשהו והיא עונה לכם: "אי אפשר להסביר, אתה צריך לבוא לראות אותי מכינה…"? תמיד חשבתי שהשורש של זה הוא קצת סחטנות רגשית, משולבת ברצון כנה לזמן איכות משותף עם הנכד. אז יכול להיות שזה גם זה, אבל אחרי ש'רקחתי' את הריבה גיליתי שיש תהליכים שבאמת קשה להסביר אותם במילים…

1. מניחים את החבושים בסיר עמוק ומכסים אותם במים. מבשלים עד שהם מתרככים מעט, וניתן לעבוד איתם יותר בקלות. (בערך עשרים דקות, על אש נדיבה).
2. מוציאים את החבושים מהסיר, מקלפים את הקליפה בעזרת קולפן, וחותכים לקוביות. מחזירים את החבוש לסיר (קטן, הפעם) עם מים חדשים- יש לשים מעט מים, כך שיכסו את קו הקוביות העליון. מבשלים על אש בינונית.
3. אני ממליצה לבקר את החבושים כל כמה דקות ולבחון את היחס בין המוצקים לנוזלים. איננו רוצים להטביע אותם במים, אך גם לא שיחרכו מהאש.
4. כשאנחנו רואים שהחבושים הגיעו להתרככות יפה, נוסיף את הדבש ונערבב.
5. נוסיף מיץ מחצי הלימון (לא מוכרחים לסחוט אותו עד תום, גם ארבע התזות זה מספיק)
6. מעכשיו זה משחק של עוצמת האש, הערבוב, והנוזלים. אנחנו רוצים להגיע למרקם של ריבה 'בין' קוביות החבושים. מה שגיליתי שעובד הוא הרתחהת החבושים כשהסיר ללא המכסה, ולאדות את הנוזלים. מכסים את הסיר ולהוריד לאש הכי קטנה, וחוזר חלילה. עשיתי זאת שלוש פעמים ואני מרוצה מהתוצאה 🙂 אנחנו יודעים שהריבה מוכנה כאשר צבע החבוש השתנה מלבן לאדום, מרקם הקוביות התרכך, ומרקם הנוזל הבין קובייתי הסמיך…
(ולסינים מבנינו- יפה לראות איך האש מבקרת את המתכת והחבוש הלבן הופך אדום!)

בראי הרפואה המסורתית

החבוש מקושר לסתיו ולאלמנט המתכת, ופועל על מערכת הנשימה. כאשר החבוש טרי, הוא בעל פעילות סופחת מכווצת המאפיינת את הסתיו, וכאשר מבושל נוסף בו מעט לחלוח המאזן את יובש הסתיו. הדבש אף הוא תורם ללחלוח. השילוב של שלושת הרכיבים של הריבה, יוצר מנה מאוזנת של לחלוח מול ספיחה, ומביא לטעם מתוק עדין, אשר יוצר סיפוק כבר ממנה מאוד קטנה (כפית, למשל…) ללא הכמיהה לחסל את כל הצנצנת, כפי שמתוקים אחרים יוצרים בנו.

ובפינת הידע הכללי:
לפי נתוני מועצת הצמחים, מוצאו של החבוש הוא בצפון פרס. העץ עצמו מסתגל יחסית היטב לאקלימים ולקרקעות מאתגרים… ופרחיו היפים והריחניים המסמלים אהבה, שמשו במנהגים עתיקים לקישוט חדר הכלה.

בתאבון ושנה מתוקה-במובן-המתון-והטוב-של-העניין… !

שרון בנרף-אחראית תחום עיכול במרכז לרפואה מסורתית על פי שיטת TEF.

לעיון נוסף

למעבר למתכוני ממרחים
למעבר למתכונים מתוקים
לקריאה על אסתמה בראי הרפואה המסורתית

מומלצי החודש

מתעניינים? השאירו פרטים. נחזור מהר!