היין ברפואת ימי הביניים של ארץ ישראל

מאת ד"ר אברהם אופיר שמש

ליין מקום של כבוד בתרבות היהודית, הוא נוכח בכל אירוע משמח ובכל יום טוב, ולגפן מיוחסות סגולות רבות המקושרות בה ובברכתה. כיצד ראו חכמי ימי הביניים את סגולותיו הרפואיות של היין? מתי כדאי להרבות בו ומתי להימנע? כיצד פועל היין על הראייה, על העיכול ועל המיניות? מה היחס ליין בזמן הנקה? כל זאת ועוד, על המשקה שמשמח לבב אנוש…

בורא פרי הגפן

היין נחשב למשקה מרכזי וחשוב בתקופות הקדומות בארץ-ישראל וסביבותיה1. מקורות חז"ל משבחים יינות שונים; יין ישן נחשב למשיב את הנפש2 , "וממעט את הזבל [צואה], זוקף את הקומה [מחזק את הגוף], ומאיר את העינים3" . בדרך הנורמה נשים המעיטו בשתיית יין, אולם בעת בה הניקה האשה, נהגו לספק לה יין, מאחר ונחשב לאחד המזונות היפים להגברת החלב4 . על פי התוספתא, יין ישן עלול לגרום לזיבה5.

ערכו הרפואי של היין עולה מתוך מקורות דת שונים בתקופת הגאונים. כך למשל, בברכת "אשר ברא יין עסיס" אשר הונהגה אצל חלק מהיהודים בתקופה זו ב"קידושא רבה" ביום שבת בבוקר, נזכר שבחו של היין לצד תכונותיו הדיאטטיות והרפואיות:
"ברוך אתה ה'… אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב מעצי גפנים והוא עריב [ל]נפש וטוב לאדם ומשמח לב [ו]מצהיל פנים, והוא תנחומין [ל]אבלים ומרי נפש ישכחו רישן[ו]והוא רפואה לכל שותיו למי שישתה בטעם ובדעת… והתקין עסיס מ[ן] הענבים להשביע נפש רעבה ולמלא נפש שוקיקה… ברוך אתה ה'…בורא פרי הגפן"6 .

יין כמשפר ראייה

דוגמא אחרת להערכת הגאונים את סגולתו הרפואית של היין, עולה מן הנימוק אשר מציע ר' נטרונאי גאון, לטובת המשך קיום הנוהג לקדש על היין בליל שבת בבית הכנסת, אף על פי שאין האורחים אוכלים ושותים בבתי הכנסת:
"שהטעמת היין שטועמים בו הצבור משום רפואה הוא, שנותנים ממנו על עיניהם, דקאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי (על פי ברכות מג ע"ב)… ופעמים שיש שם בני אדם שאין להם יין בביתם…. ותקנו להם לקדש שם משום רפואה"7 .

כלומר, ליין יש סגולה מיוחדת לשפר את הפגיעה בראיה כתוצאה מהליכה גסה, ויש לאפשר זאת גם לאורחים שאין מצוי בידם יין.

יין כמסייע להתרוקנות ולסילוק עודפים

הרמב"ם משבח מאוד את היין בכתביו השונים, משום סגולותיו התזונתיות והרפואיות. כך למשל, בספרו 'הנהגת הבריאות' הוא כותב:
"וידוע אצל הרופאים כי הטוב שבמסעדים כולם או שבמיני המזון הוא שנתפרסם בדת הישמעאלים איסורו [כלומר היין], כי הוא יזין מזון רב, טוב דק וימהר להתבשל והוא עם זה יעזור אל הבישול, ויוציא את המותרות מנקי הבשר, ויוציא השתן והזיעה8" .
לצד זאת, המליץ הרמב"ם שילדים קטנים יימנעו משתיית היין, ככל הנראה, משום השפעתו הרעה עליהם:
"דבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים וכל שכן בימות הגשמים9" .

לגבי יין תירוש או בשלבי תסיסה מוקדמים ('יין מגיתו') קבע הרמב"ם שהוא אינו בריא10 .

היין כמסייע לעיכול

ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה ה- 14) בדיוניו בסוגיית הברכה על היין בסעודה, פסק שהיין אינו נפטר בברכת הפת, באשר הוא משמש בסעודה בתפקיד של עיכול המזון ולא כמרכיב תזונתי11 . יש מפוסקי אירופה, אשר קבעו לברך ברכת "הטוב והמטיב" על שתית יין לבן לאחר יין אדום, הואיל ויין לבן בריא יותר מהיין האדום12 .

היין כמאלחש כאב

ערכו הרפואי של היין היתה הסיבה לנוכחותו בטקס ברית המילה בקהילות אשכנז, מימי-הביניים ואילך. ר' יעקב הגוזר (המוהל) אשר חי ופעל באשכנז במאה ה – 13 , מוסר בספרו כללי המילה (עמ' 61), שנהגו להשקות את אם התינוק והנימול עצמו משום הצורך בריפויים – את אם הנימול משום המתח הנפשי והפחד, ואת התינוק מפני כאבו הרב:
"לפיכך מטפטפין בפי הילד ומשקין אף לאימו לפי שצריכין רפואה הקטן ואמו ואומרים ברכות המועילות לרפואה13" .

כרוב למניעת האנגובר

במקומות בהם הרבו לשתות יין והשכרות היתה נפוצה, הומלץ לערב ביין כרוב. ר' האי גאון (נפטר ב- 1038) כותב:
"ודע כי יש בכרוב דבר עגול ככדור הוא הנקרא אספרגס…. ומטילין ממנו בתוך היין ובתוך השכר כי יש בו כוח שמונע מן השכרות וזה כתוב בספרי הרפואות כי יש בכרוב כוח שמונע מן השכרות והיו הראשונים עושין ממנו יין ונקרא שראב אלכרוב14" .

יין על הבוקר

זיקוק יינות ובשמים שמקורם במוצרים בוטניים החל להתפתח ולתפוס תאוצה בתקופת ימי הביניים15 . מקובל היה לשתות יי"ש בגמר הארוחה לשם עיכול המזון16. במקומות אחדים מקובל היה לשתות יינות שרף טרם תפילת הבוקר וזאת למטרות רפואה, אולם ר' יום טוב צהלון (צפת 1559 – 1638) טען שבהתאם להמלצות רפואיות ששמע, אין הדבר מומלץ:

"אמנם מה שכתב על השותים מים שרופים קודם הקידוש ונתן טעם משום דהוי דרך רפואה, זה הטעם גם במערב בהיותי שם מרגלא בפומייהו דאינשי, אמנם אין נראה לע"ד כלל. לא מיבעיא בימות הקיץ שאין בו משום רפואה כלל, אלא אפילו בימות החורף שמעתי משם רופא גדול שהיה בברוסא, והעיד לי משמו החכם השלם החסיד הר' גדליה הלוי נ"ע, שאמר שאדרבה הוא מזיק בבוקר17" .

יין ומיניות הגבר

יינות ומשקאות חריפים נחשבו למחממים את הגוף, מרבים את הזרע הגברי ומגבירים את החשק המיני. בעקבות כך נאסר לשתות יין בסעודה מפסקת בערב יום הכיפורים.
הרב יחזקאל לנדא הציע לאדם שנכשל באיסור אשת איש, שלא לשתות משקאות חריפים במשך שלוש שנים, על מנת להשקיט את יצרו ולהמעיט בהוצאת שכבת זרע לבטלה:
"כל שלש שנים הללו כל ימי השבוע לא ישתה יין ולא יין שרף ולא משקה המחמם רק טעע עם צוקר [תה עם סוכר] יכול לשתות ולפעמים מעט קאפע [קפה]. בליל העונה רשאי לשתות אף משקים הנ"ל, ואופן עונתו אינני מסדר לו כי אינו רשאי לגזול עונת אשתו וגם לפי מזגו אם הוא חם או קר בטבעו ויסדר לעצמו בגדר האמצעי ואינו ראוי להחמיר על עצמו יותר מדאי במותר לו וכבר אמרו חז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת18"

כשמזרח פוגש מזרח- סיכום צוות האתר

כאשר קוראים את מאמרו של ד"ר שמש על אודות שימושיו הרפואיים של היין, מעניין לראות כי התפקודים אשר מיוחסים לו על ידי חכמי ימי הביניים של ארץ ישראל- שיפור הראייה, שיפור המיניות וסיוע בהנעת העיכול- מקושרים כולם לזרימה תקינה של דם וצ'י הכבד. יפה לראות כיצד כל המסורות העתיקות מתייחסות ליין כאל מחמם ומניע , ומעניין לתת את הדעת על עניין המידות- כולנו יודעים ששתיה מרובה של יין תפגע בתפקודי הכבד ואף ברקמה עצמה, אך לאור דברי חכמים, נראה כי צריכה מתונה של יין, בעת הנכונה ובהקשר הנכון- תוכל להיטיב עם הכבד ולסייע בהנעתו…

לחיים!

ד"ר אברהם אופיר שמש– חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49

למעבר למנהגים וסגנונות טיפול

הפניות:

1 על היבטים שונים הקשורים לגפן והיין בעת העתיקה מצוי חומר רקע נרחב ביותר. ראה למשל: לעף, פלורה, ח"א, עמ' 49 – 189; פליקס, עצי, עמ' 67 – 82; ," A. Goor, "The History of the Grape – Vine in the Holy Land Economic Botany, 20 (1966), pp. 46 – 64. ; א' גור, "יינות ארץ ישראל בימי קדם", טבע וארץ, ג (תשכ"א), עמ' 39 – 33; נ' שפירא תעשיית היין לפי המקורות העבריים הקדומים, קורות, ג (תשכ"ז), עמ' 56 – 57; מ' ברושי, על היין בארץ ישראל הקדומה (ספרית אדם ועמלו, 3), תל אביב תשמ"ה; מ' בן יוסף, ספר היין, הוצאת כתר, ירושלים (ללא ציון שנה).
2 אוצר המדרשים (אייזנשטיין), פ"ד, עמ' תקה.
3 בבלי פסחים מב ע"א
4 השפעותיו החיוביות של היין לשפעת חלבה של המינקת הוזכר גם בכתבים של ימי הביניים. עובדה זו מלמדת כי תפיסה רפואית זו לא נתעוררה במשך דורות רבים. ראה למשל, רמב"ם, הלכות אישות, פ"כא ה"יא: "האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה…מוסיפין לה על מזונותיה יין ודברים שיפין לחלב". וראה גם ספר זכירה לרבי זכריה בן יעקב סימינר, ח"ב, לעמברג תר"ך, ערך ענין סכנה", ה ע"ב.
5 תוספתא מסכת זבים (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה ה.
6 הברכה בנוסחה המלא נשתמרה בגניזה הקהירית והיא פורסמה במאמרו של נ' וידר "ברכת יין עסיס" שהתפרסם בסיני, כ (תש"ז). עוד על הרקע לברכה זו ראה י"ד גילת פרקים בהשתלשלות ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשנ"ב, עמ' 332 – 334.
7 ראה סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמיט, עמ' 25; אוצר הגאונים לב"מ לוין, ברכות, חלק התשובות, עמ' 97; ספר המנהיג לראב"ן הירחי, מהדורת י' רפאל, א, עמ' קמד. אך ראה בית הבחירה להמאירי לשבת קיג ע"א, מהדורת לנגה, עמ' 439 שהסביר את דברי התלמוד בברכות אחרת; תיקונה ורפואתה של הפסיעה הגסה המזיקה לעניים היא המנוחה בשבת. וראה עוד טור, או"ח, סימן רסט ובנושאי הכלים שם.
8 הנהגת הבריאות, עמ' 38 והשווה רמב"ם, ביאור, עמ' 153 – 154 ובהרחבה, א' שלוסברג, 'יחסם של רס"ג והרמב"ם אל היין', קורות, ט (תשנ"ב), עמ' 358 – 383.
9 משנה תורה, שם, הלכה, יב. על המלצתו לשתות יין בחורף השווה: ספר הקצרת, מהדורת ז' מונטנר, ירושלים תשכ"ה, עמ' 85.
10 שם, ה"ב, ט. והשווה לאבות דרבי נתן נוסחא ב, פרק מח הכוללת את התירוש בין המאכלים המצמצמים את כמות הזרע של הגבר: "ג' דברים ממעטין את הזרע. פת שעורים. ופת קיבר תירוש וירק". אולם בגרסה אחרת הובאו מוצרי מזון אחרים: "שלשה ממעטין את הזרע פת שעורים ויין רע ועשבי שדה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד קסב, מ"ד).
11 בחידושיו למסכת ברכות מב ע"ב ד"ה אי הכי.
12 הגהות הרמ"א, או"ח, סימן קעה, סעיף ב. על הבדלים הלכתיים נוספים שבין היינות הלבנים והיינות האדומים, ראה בעבודת הדוקטור שלי: א"א שמש, 'ברכות הנהנים" על הצומח ומוצריו בספרות ההלכה והמנהג, חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 47 – 48.
13 כפי שהראה ד' שפרבר (להלן) מקורו של מנהג זה בירושלמי, ומעניין שטעם זה הועבר מהגאונים לספרות הראשונים באירופה, על אף שמקורו במזרח, והשווה ראבי"ה, מהדורת א' אפטוביצר, ירושלים תרפ"ח, סימן שפג, ח"א, עמ' 413; נציין שהמנהג המוזכר מתייחס לעבר אולם היום אין אם התינוק שותה מן היין. ועוד בעניין זה, ראה בהרחבה: ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ירושלים תש"ן, א, עמ' ס-כו; י' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 327 – 335. על היבטים רפואיים נוספים הקשורים למנהגי המילה ראה בהרחבה במאמרי: "מה מקור המנהג להריח בהדס בברית המילה?", שמעתין, 139 (תש"ס), עמ' 66 – 71.
14 א"א הרכבי, תשובות הגאונים ברלין תרמ"ז, עמ' 196 – 197 וראה עוד ז' עמר, "פירושים ריאליים בפרשנות ימי-הביניים לצומח של ארץ-ישראל", סיני, קטז (תשנ"ה), עמ' צ.
15 על התפתחות טכנולוגית זו והשפעתה על עולם ההלכה של ימי הביניים ראה: ז' עמר, "חידושים אגרונומיים בראי פרשנות ספרי הקודש וההלכה בימי הביניים", בדד, 3 (תשנ"ו), עמ' 87 – 97; א"א, שמש, "השפעת תהליכי ייצור הבשמים על ברכותיהם", ספר רפאל – קובץ לזכרו של ד"ר יצחק רפאל, ז"ל, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ס, עמ' תקצד-תרה.
16 לפי תפיסה זו קבע ר"י אשכנזי שהיי"ש אינו חלק מהארוחה ויש לברך לאחריו. סידור בית מנוחה לר' יהודה שמואל אשכנזי, ירושלים תשנ"א, עמ' 149.
17 שו"ת מהריט"ץ החדשות, ירושלים, תש"מ-תשמ"א, סימן קלה.
18 שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-או"ח סימן לה.

מומלצי החודש

מתעניינים? השאירו פרטים. נחזור מהר!